האם אתם זוכרים את עצמכם פוצחים בשיר כילדים?
או מדברים בדרך שטות? ככה בקלילות ובספונטניות…
ואז אמא, אבא או דמות מבוגרת אחרת אומרת לכם שזה לא מתאים,
להיות בשקט?
לימדו אותנו שצריך להתאפק, להיות בשליטה, בנימוס.
ואז הגוף נסגר ולא מרשה לעצמו לבטא רגש בחופשיות.
משהו מאד משמעותי שאותו רובנו שוכחים, מדחיקים ולא זוכרים כמה הוא חיוני:
כדי לחוות גוף שמח עליי להעז לפצוח בשיר. זו חוויה מפתיעה ומרגשת שנובעת
מתוכינו כמו מזרקה של שמחה. כשאני שר – אני מאושר. כשאני שרה – אני חיה.
לשיר זה להיות מחובר לרגש. במהלך היום אנחנו מחוברים בעיקר לשכל ולצד
המעשי של החיים. אנחנו לא מאוזנים.
בתוכנו נמצא ילד שובב, עליז שמח ומלא בכוחות נעורים שלא מקבל כמעט
אף פעם את קדמת הבמה. מתי אפשרנו לו בפעם האחרונה להתעורר ולפצוח
בשיר בטבעיות, בהתפרצות, בלי מעצורים, כמו שהיינו קטנים?
הוא שם, רק צריך להתחבר אליו. הוא מטען אדיר של אנרגיה.
בואו נרשה לו לשיר בחופשיות ובהעזה!
גוף ונפש שמעזים לפצוח בשיר חווים חוויה רגשית עמוקה של עליזות, חיוניות
טבעית, אושר, שמחה ומעיין בלתי נגמר של התחדשות. זו ברכה להיות במצב
כזה לפחות פעם ביום.
כשאנו מכוונים את הכלי שלנו למצב שירה אנחנו לוקחים פסק זמן מהחיבור
לשכל וחווים חיבור ללב. לרגע אנחנו מעבר לזמן.
אלו הרגעים שנשארים איתנו בזכרון ובגוף, נצנוצים של חיות, הדברים שגורמים
לנו לרצות לחיות ולא לשחק בכאילו את משחק החיים.
אז למה הרגעים הללו כל כך מעטים? לא מגיע לנו שהם ימלאו יותר את היומיום?
כדאי לעצום עיניים לרגע ולהתרכז בחיפוש בפנים, אתם תשמעו טוב יותר
(העיניים מחפשות בחוץ. קולטות את הגירויים החיצוניים). כך אפשר להרגיש
את הצליל שמתחיל לנבוע מהלב.
"מי ששר
מעביר את הזמן בכיף
עד הלילה הוא כבר עייף
וישן כמו תינוק עד ששמש
שב לו מאמש.
מי ששר
ואפילו אם יזייף
אלהים את ראשו לוטף,
ואז לרגע מי ששר מאושר".
[מילים: אהוד מנור | לחן: מתי כספי]
הבחירה לגלות את האדם השר בתוכי, להשתמש בקולי כדי לרפא את הפצעים,
לגעת באיזורים השותקים ולהפסיק לפחד להשמיע אותם – היא רגע בו אלוהים
מלטף את ראשי ואני כמו ילד שמח ומלא באמון פוצח בשיר.
